<h1>כל בו הלכ' ברכת המזון סימן כ"ה</h1>
<h2>דף כ:</h2>
וכת' הר"ז ז"ל דקטן ואשה כיון דאפי' אכלו ושבעו לא מחייבי מדאוריית' לא מפקי אחריני דאכלו ושבעו וכן כת' הרמב"ם ז"ל דאשה וקטן אי' מוציאין אלא הגדול שלא אכל אלא כזית אבל גדול שאכל ושבע אין מוציאי'.
ויש מן הגאונים שאמרו דלאפוקי אחרים שאכלו ושבעו בעינן שיאכל וישבע גם כן ולא יוציא' באכילת כזית דלא אתי דרבנן ומפיק דאוריית'. כתב בספר היראים אדם שאכל ולא שתה אינו חייב לברך אלא מדרבנן דמן התורה אינו חייב עד שיאכל וישתה כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת ושביעה זו היא שתיה. ודוקא אם צריך לו לשתות אבל אם אינו צריך לשתיה לא אמרה תורה עד שישתה שלא לתאבון וחייב לברך הלכך אם אכל ולא שתה והוא צריך לשתיה וחביריו אכלו ושתו אינו יכול להוציאן ידי חובתן דאיהו מחייב מדרבנן ואינהו מחייבי מדאוריית' ולא אתי מדרבנן ומפיק מדאוריית' עכ"ל.
<h2>דף לט.</h2>
ואמרינן בירושלמי שעל דבר שהו' בריה צריך ברכה לפניו ולאחריו כגון פרדה של ענב אף על פי שאי' בה כזית כאש' כתבנו למעלה.
<h2>דף מה.</h2>
ואמרו ז"ל אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו אין מזמנין עליו. וכתבו הגאונים ז"ל מכאן אנו למדין שמי שאכל דבר של אסור אינו מצטרף עם האחרים לזמן וכן אכלו כולן דבר של אסור אין מזמנין כלל אבל ודאי חייב כל אחד לברך תחלה כיון שיהנה בו. והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות ברכות פ"א שאינו מברך כלל לא בתחלה ולא בסוף והראב"ד ז"ל הגיה עליו וזה לשונו טעה בזה טעות גדולה שלא אמרו שאין מברכין אלא שאין מזמנין עליו לפי שאין להם קבע מזון אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו. ורבינו שמואל איש רומי כתב שאם היו אוכלי' שלשה בני אדם יחד והאחד אוכל פת של עכו"ם והשנים נזהרים מלאכלו שמצטרף לזמון אף על פי שהשנים אין אוכלים מפתו של שלישי דהא שוייה לנפשיה חתיכה דאסור' כיון שהשלישי יכול לאכול מפתן מצטרפין. ועוד כתב שאם היו שלשה בני אדם שהיו אוכלי' והדירו הנאה שלשת' כיון שאין אחד מהן רשאי לאכול מפת חבירו אין מצטרפי' לזמון ואף על פי שיכול כל אחד להיות נשאל על נדרו ויהיו מותרי' זה בזה מכל מקום כל זמן שלא נשאלו אסורין ולפיכך אין מצטרפי', אבל כל זמן שהאחד יכול לאכול מן השנים מצטרפין. והביא ראיה לדבריו ממה ששנינו במסכת ערכי' דתנן הכל חייבין בזימון כהנים ולוים וישראלים. ומקשה בגמרא פשיטא ומשני לא צריכ' דכהני אכלי תרומה וקדשים, וחד אמר אפילו חולין, מהו דתימא כיון דזר לא מצי אכיל קדשים לא מצטרף קא משמע לן כיון דכהן מצי אכיל חולין שפיר דמי. ומכאן אנו למדין שכל זמן שאחד יכול לאכול משל חבירו מצטרפין אבל אם אין אחד מהן שיוכל לאכול משל חביריו אין ספק שאין מצטרפי' וכן הורה רבינו יצחק הכהן ז"ל.
ועד כמה מברכין כת' הרי"ף ז"ל דאם אכל כזית חייב לברך מדרבנן דקרא אסמכת' בעלמ' הוא ואית דאמרי דלענין זמון שלשה הוא דלא אמר דבעינן כזית לדעת המצריכין לשלש' שיאכלו פת אבל לזמון עשרה דסגי בירק או בשתיה לא בעינן כזית לאותן שהן שם יתירים על השבע' אבל לאותן שבעה לא מצטרף אלא בכזי' פת ואיכא נמי למימרא דהתם נמי דכזית פת לא בעינן מיהו כזית ירק או רביעית יין בעינן, וכתב הרי"ף ז"ל דכי לא בעי שיאכל כזית דגן הני מילי לענין אצטרופי לבי עשרה אבל להוציא אחרים ידי חובתן בעינן שיאכל כזית דגן וכן נמי אמרינן גבי עובדא דינאי (מח.) רבי שמעון בן שטח דעבד לגרמיה הוא דעבד להוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. ודעת הר"ש ז"ל שמוציא אף מי שאכל ושבע וחייב מן התורה כיון דהוא גדול דבר חיוב' הוא. וכן דעת הר"ש ז"ל דגדול שאכל כזית דאי אכל ושבע מפיק אחרים הכא נמי אפילו לא אכל אלא כזית מפיק אחרי' דאכלו ושבעו.
<h2>דף מה:</h2>
ג' שאכלו כאחת ויצא א' מהם לשוק קורין לו ומזמנין עליו כלומר מודיעין לו שיתכון להצטרף עמהם ויענה ממקומו שהו' שם והוא שישמע משם דברי המברך בבאור וכשיגמור מלאכתו יבא הביתה במקו' שאכל ויברך ברכת המזון לעצמו שלא יצא אלא מן הזמון מיהו אם נשתהה שם עד גמר הברכה וכיון לבו יצא ידי הכל ואין צריך לברך. והני מילי לג' אבל לעשר' אחר שמזכירי' השם צריך לבא ולישב במקומו עם המברכי' יחדיו כדכתי' במקהלו' ברכו אלהים. שנים שאכלו כאחד אחד בקי לברך ואחד בור יברך הבקי בקול רם והבור יכוין דעתו וישמע ויוצא והבקי נקרא בלשונם סופר. ובעל הבית עם בניו ואשתו הוי כסופר מברך ובור יוצא ולפיכך צריך לברך בעל הבית בקול רם כדי שישמעו בניו ואשתו ויצאו בברכתו ומי שברך בלחש טועה אם יש שם אשה ובנים.
שנים שאכלו כאחד מצוה לחלק. ופרש"י ז"ל בין ברכת המוציא בין ברכת המזון. אמנם אין המנהג רק בברכת המזון והטעם בברכת המזון משום דאסמכו' רבנן אקרא דגדלו לה' אתי ואין אחד יכול לומר לאחד גדלו ולפיכך אין יכולין לזמן אם לא בשלשה. אבל ברכת המוציא האחד יוציא את חבירו. ורבינו שמואל כתב דטעם הדבר שברכת המוציא שאינה מן התורה הקלו בה להיות האחד פוטר את חבירו אבל ברכת המזון שהיא מן התורה החמירו להיות כל אחד מברך לעצמו ואסמכוה רבנן אקרא דואכלת וברכת מי שאכל יברך. ורב יצחק הזקן ז"ל כתב טעם אחר כי לפיכך אמרו בברכת המזון שמצוה לחלק לפי שסיימו האכילה ונסתלק הקביעות מהן ודומה כאלו אכלו כל אחד לעצמו אבל ברכת המוציא שמתחילין לאכול ולקבוע עצמן דין הוא שיפטור זה את זה.
ואמרו ז"ל ג' שאכלו כאחת אחד מפסיק לשנים ואין שנים מפסיקין לאחד פי' אם אכלו ג' כאחד ויש לשני' נחץ לצאת חוץ ועדיי' לא גמר האח' מלאכול חייב אותו האח' להיות מפסיק בשביל השני' ויענה לזמון ואח"כ יחזור ויאכל אבל אם האח' רוצ' לצאת והשני' לא גמרו עדיין לאכול אינן חייבין להפסיק אכילתן לזמן עם האחד אם לא ירצו, ופסק הרי"ף ז"ל שכשאח' מפסיק לשני מפסי' עד שיענה ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ודי לו בזה שעד כאן הוא עיקר הזמון ואח"כ יחזור ויאכל ובה"ג כתב שצרי' להפסיק עד סוף ברכ' הזן ואח"כ יחזו' ויאכל ואינו צריך לברך ברכת המוציא ולא נטילת ידים אלא אוכל והולך ואח"כ יברך ברכת המזון ואפי' אם נמלך אחר כן שלא יאכל מאחר שהיתה כונתו בשעה שהפסיק לחזור לאכול לא יצא בברכה זו שברכו חבריו. והראב"ד ז"ל כתב דלכל הברכה צריך להפסיק ויוצא ידי ברכה על מה שאכל ואם ירצ' לאכול עוד צרי' נטילת ידים והמוציא שכיון שנתחיי' בזמון על כרחו הפסיק אכילתו בזמון דמיכל וברוכי בהדי הדדי לא אפש' ואיך יתכן שיאכל באמצ' הברכה כי הזמון אחת מהברכו' של ברכ' המזון הוא ואיך יברך ברכה אחת ואח"כ ישלי' ברכתו. והר' משולם ז"ל כתב דכבוד הרב מונח במקומו דנהגו העם להיות אח' מפסיק עד נברך וחוזר ואוכל בלי נטילת ידים ובלי המוציא, וטעמא דמלתא משום דהא דאמרי' אח' מפסיק לשני' מדעתו קאמרי' ולא בעל כרחו שדרך ארץ הו' שיפסיק מדעתו ולא הוי הפסק אותו הזמן שיהיה מדעתו ולא גרע מיצא לשוק שאין צריך לעמוד עמהן אלא עד נברך לרב נחמן ועד הזן לרב ששת הכא נמי לא שנא אבל שני' אין מפסיקי' לאחד שעל כרחו צרי' להמתין אותן שאינו רשאי להפקיע הזמון לא ממנו ולא מהם. ועוד אמרו ז"ל ג' שאכלו כאחד וקדם א' מהם וברך הן יוצאי' בזמון שלו והו' אינו יוצא בזמון שלהן כלל ואף על פי שברך הו' נגרר להצטרף עמה' אחר שהם רבי' ממנו ופוטר אותן מזמון כיון שלא ברכו עדיין אבל הו' אינו נפטר בזמון שלהם כיון שברך לפי שאין זמון למפרע. וכת' הר' יונה ז"ל שנשים חייבות לזמן לעצמן כשהן שלש. וכן נר' מלשון התלמוד שאומר נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן ויש לדקדק שאין מזמנין עליהן עם האנשי' משום חשש פריצות אבל לעצמן מזמנות אם הן שלש. ועוד שהרי אמרו ז"ל בפי' נשי' מזמנות לעצמן. ועוד כתב הר' יונה ז"ל שהנשי' שאין מבינות בלשון הקדש צריכ' לברך ברכת המזון לעצמן שאינן נפטרות בברכה ששומעין מן האנשי' כי מה שאמרו ז"ל סופר מברך ובור יוצ' היה בזמנם שהכל היו מדברין בלשון הקדש ומבינים אותו ובור שאמרו ז"ל שאינו יודע נוסח ברכת המזון אבל מבין הו' בלשון הקדש ואם אינו מברך בלשון הקדש לדברי הכל יצא, וכן הדין נותן בנשים שגם הנה חייבות בברכת המזון ואף על פי שאמרו ז"ל גבי מקרא מגילה הלועז ששמע אשורית יצא שאני התם שאין הדבר רק בפרסום הנס וכל זמן שיודע שזהו מקר' מגילה יש בו פרסום, אבל בברכת המזון הדבר תלוי לתת שבח והודאה אל הש"י על שפע טובתו ומזונו ודאי נר' שצרי' שיבין השומע ויצא. והר' דוד ברבי לוי ז"ל כתב בשם הר"ר שמואל שקילי ז"ל מה שכתו' למעלה בענין בעל הבית ואשתו ובניו. וכן פשט המנהג.
ומה שאמרו ז"ל העונה אמן אחר בונה ירושלים הרי זה משובח יש אומרים כי הטעם כדי לחלוק בין הג' ברכות שהם של תורה וברכה רביעית שהיא מדברי סופרים. ואין זה נכון כי סוף כל ברכות שבעולם יש לו לענות אמן כגון אחר סיום התפלה כשיגיע אל המברך עמו ישראל בשלום, וכן בסוף ברכות של קריאת שמע שחרית וערבית ואין בזה הפסק כיון שצריך לאומרו. וכן כתב הר"ש ז"ל. ועוד כתבו הגאונים רב יהודאי ורב האיי ז"ל שאחר אכילת פירות צריך ג"כ לענות אמן בסוף הברכה שאחר אכילתן שכיון שזהו סוף הענין ראוי לענות אמן ומה שאמר בתוספות העונה אמן אחר ברכת הפירות ואחר ברכת המצות הרי זה דרך בורות לא אמרו אלא ברכה הראשונה שאם יענה אמן קודם עשית המצוה נראה כמפסיק לכך אמרו שהוא דרך בורות שאין זה נקרא סוף הברכה אבל אחר ברכה אחרונה ודאי צריך לענות אמן שהרי סוף הענין הוא. והרמב"ם זכרונו לברכה חולק על זה ואומר כי מה שאמרו ז"ל העונה אמן אחר ברכות הרי זה משובח כשאומ' שתי ברכות או יותר מחבירו אבל בברכה אחת בלבד אין לענות אמן אחריה. ולפי דבריו נראה שאחר ברכות קריאת שמע של ערבית עונין לפי שהן שתי ברכות, אמת ואמונה והשכיבנו. אבל בשחרית שאין אחר ק"ש רק ברכה אחת שהיא אמת ויציב אין לענות אמן אחריה. וה"ר יונה כתב שיותר נכונים דברי הגאונים רב יהודאי ורבינו האי ז"ל שאח' כל ברכה אחרונה צריך לענות אמן שסוף ברכה נקרא ובשחרי' עונין אמן אחר גאל ישראל וכן אחר ברכ' אחרונה של אכילת פירות אף על פי שאינה אלא ברכה אחת. ואחר הבוחר בעמו ישראל באהבה שהיא ברכה שלפני קריאת שמע שחרי' ואחר אוהב עמו ישראל שהיא לפני קריאת שמע ערבית כתב הרמב"ם ז"ל שאין לענות אמן אחר שהברכות באות על קריאת שמע אין להפסיק בין הברכה והמצוה. וכן דעת ה"ר מאיר והרמב"ם ז"ל וגם כתב הרמב"ם ז"ל שאין לומר אל מלך נאמן אחר אלו הברכות שהזכרנו לפני קריאת שמע לפי שאל מלך נאמן הוא נוטרקון של אמן והוא במקום אמן וכתב שאין להפסיק בין הברכות לקריאת שמע באמן.
<h2>דף מו.</h2>
ומצוה בגדול לברך משום כבודו. ואם יש שם אורח הוא מברך כדי שיברך בעל הבית. ויש מי שאומרים שאם אמר בעל הבית איני חושש לברכ' האורח וטוב לי שאברך אני בעצמי ואודה השם המספיק על ידי הרשות בידו ומדרך המוסר לכל מי שיברך שיטול רשות מן הגדולי' המסובין שם ואומר ברשות רבותי נברך וכו'. ואם לא ירצה לטול רשות רק מאחד אומר ברשות מורי. ומברך הג' ברכות וברכת הטוב והמטיב והרחמן ואחר כך מברך על הכוס.
<h2>דף מו:</h2>
וכתב ר' אחא גאון ז"ל לענין מים אחרונים שהמברך ברכת מזון נוטל ידיו או קודם שיברך או אחרי כן שאין נוטלין אלא מפני הסכנה ואחר נטילת ידים לברכת המזון אין לשתות כלל אפי' בברכת הנהנין עד אחר ברכת המזון משום דנטילת ידים הוי הפסק לגמרי. ויש שכתבו שאפילו הב ונבריך הוי הפסק ואפילו לשתות אפילו בברכת הנהנין עד אחר ברכת המזון. ולדברי הכל כיון שאמר הב ונבריך אסור לשתות אם לא יברך ברכת הנהנין דהיינו בפ"ה ובהגהות הראב"ד ז"ל כתב דלענין אכילה לא הוי הפסק אלא במים אחרונים או בשינה. ובפרק כיצד מברכין כתב דכיון דאמר הב ונבריך אסור לאכול ולשתות אפילו בברכה. והביא ראיה ברורה לדבריו ודוק.
ואז"ל אכל כשהוא מסב יושב ומברך פירוש שלא יהיה מברך והוא מסב דרך גאוה אלא יברך בלא הסבה דרך כבוד ואימה.
<h2>דף מח.</h2>
ואמרו ז"ל קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. ודעת הרמב"ם ז"ל ע"ז שיהיה כבן עשר או כבן תשע. ודעת הרי"ף ז"ל כתב בתשובו' שאלות וז"ל ראיתי רבים וגדולים טועים בענין זמון שסומכין על הקטן כשהו' דברן ויודע לומ' מה שמלמדין אותו וכששואלין אותו למי מברכין שהו' עונה לאל היושב בשמי' ואין זה דעת גאון ודעת הרי"ף ז"ל דבעי בן ט' או בן עשרה ועל כלם אני אומ' שלא התירו צרוף של קטן אלא לזמון של י' שמקילין ג"כ באכילת ירק או בשתיית יין אבל לזמון של ג' לא הקלו, וצרי' שיביא שתי שערו'. וכל הנוטה מזה עובר על משנתינו דתנן בהדיא נשי' ועבדים וקטני' אין מזמנין עליהן והלא הנשים ועבדים יודעין למי מברכין יותר מן הקטנים ואעפ"כ אין מזמנין עליהן לפי שאינן בני קביעו' וכ"ש קטן ואפי' שיודע למי מברכין, וכן בירוש' מתמה ואומר אם תמן שמזכירין שם שמי' עושין אותו סניף כאן שאין מזכיר שם שמים לא כ"ש א"ל והיינו כלו' היא הנותנת תמן ע"י שמזכי' עושים אותו סניף כלומ' לעשרה דוחקין עצמן לעשות סניף כדי להרבו' בשבחו של מקו' אבל לג' לא איכפת לן א"ר נסא זמנין סגיאין אכלית עם אבא ועם ר' ענני בר סיסי חביבי ולא זמינו עד דאייתיתי שתי שערות, מכל זה משמע שאין שום קטן נעשה סניף אלא לעשרה אבל לג' עד שיביא שתי שערות כסתמא דמתני' עכ"ל. והרמב"ם ז"ל כתב קטן היודע למי מברכין מצרפין אותו בין לזמון ג' בין לעשרה ולדעת אלו שמצרפין אותו לג' דוק' אחד אבל שני' לא דרובא בגדולים בעינן אבל לעשר' יש מצרפין אפי' ג' קטנים כמו שמצטרפין ג' אוכלי ירק. ויש להביא ראיה לאלה מצרפין לג' ממה שמצינו בתלמו' אביי ורבה בר בר חנה הוו יתבי קמיה דרבה במטללתא בסעודתא אמר להו רב' למי מברכין אמרו ליה לרחמנא אמ' להו ורחמנא היכא יתיב אביי נפק לברה ואחוי כלפי רקיעא רבה בר בר חנה אחוי כלפי טללא אמ' להו רבה תרוייכו רבנן תהוון כדאמרי אנשי בוצין בוצין מקטפייהו ידיעי, נר' מכאן שאין לדקדק כל כך בקטן ובלבד שידע למי מברכין, אמנם אין להביא ראיה מזה שנוכל לצרף שני' שהרי אלו שני' היו לפי שאפש' שהיו בעשר' או היו שם שני' גדולים. ויש מן הגאוני' שכותבי' שאי' מזמנין עם הקטני' אא"כ הביאו ב' שערות או היו בני י"ג שנה ואומ' כי מעשה זה דאביי ורבה בר בר חנה לא היה כדי לזמן עמהן אלא שהיה מנסה אותם לראות חדודם ופלפולם ומה ששנינו נשים ועבדי' וקטנים אין מזמנין עליהן ר"ל קטני' שלא הגיעו לי"ג שנה או שלא הביאו שתי שערו' שכל זמן שלא הגיעו לכלל זה אינן בכלל המצוה וקורא אותן קטנים והרבה מן החכמים מדקדקין על עצמן ועושין על פי דעת זה ואין מזמנין על קטן שאינו בן י"ג שנה או עד שיביא ב' שערות וסומכין על הירושלמי שכתבנו בדברי הראב"ד ז"ל וכן נמי דעת הר' יצחק והר"ף ז"ל. ועוד כתב הר' יצחק ומה שנהגו למסור חומש לקטן זהו מנהג טעות. ובירוש' יש רב שאומר דשכור מברך ואפילו מדומדם עכ"ל. והר' יונה ז"ל וכן נמי דעת ר' יצחק שיותר נראין דברי הרי"ף ז"ל כיון שמצינו בתלמו' קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו ואם כדברי שאר הגאוני' שמעמידין הדבר בקטן שהגיע לי"ג לא היה צ"ל היודע למי מברכין אלא ודאי יש לנו לומ' שמדבר בקטן בן ח' או בן ט' ולפיכ' הוצר' לומ' היודע למי מברכין לפי שיש מהם שלפי קטנם אינם פקחי' כל כך להכיר בוראם ב"ה.
כיצד הוא צרוף לעשרה שבעה שאכלו דגן ושלשה שאכלו ירק מצטרפין ומזמנין בשם אחר שיש בהם רובא דמינכר אוכלי דגן. אבל ששה שאכלו דגן וארבע שאכלו ירק אין מצטרפין לפי שאין באוכלי דגן רוב' דמינכר ומכל מקום להוציא את אחרים צריך שיברך מאוכלי דגן. ויש תמהין לפי מה שכתב הרי"ף והרמב"ם ז"ל לענין שלשה שצריך שיהיו שלשתן אוכלי דגן ובעשרה לא החמירו כל כך ששלשה אוכלי ירק מצטרפין וגבי יצא אחד מהם לשוק הקלו בשלשה שקורין לו ועונה ממקומו ודי. ובעשרה צריך שיבא אצלם ואין די לענות ממקומו נמצא שעשרה חמורים משלשה. ויש להשיב לענין יצא אחד לשוק ראוי להחמיר בעשרה לפי שהדבר תלוי בישיבה שהשכינה שורה עמהם כשהם עדה ואז יברכו בשם לפי' ראוי להחמיר שיבא אצל חביריו אבל לענין צרוף שכולם יושבין שם והם עדיין באותו מעמ' נרא' שמספיק בדבר מועט שיראה הצרוף והוא אכילת ירק ובלבד שיהיה העיקר רוב הניכר אבל לזמון שלשה שהן מועטין צריך שיהיו כולם אוכלי דגן. והר' רבי יונה ז"ל פסק כמו הירושלמי שמצטרף אוכל ירק עם השנים ולעולם צריך שיברך מאוכלי הדגן כמו שביארנו. וכתב הרי"ף ז"ל דדוקא לגבי עשרה הוא דמצטרפי אוכלי ירק או שותי יין אבל לגבי שלשה לא מצטרפי אלא אם כן אכל כזית דגן. ואפשר לומר שאם אכל תבשיל של דייסא או שאר מעשה קדרה יהיה נחשב כזית דגן. אך הרמב"ם ז"ל כתב בפירו' שיהיו שלשתן אוכלי פת. ובספר האשכול מביא הירושלמי שאומר שנים שאכלו דגן ואחד ירק מצטרף.
ואפילו אוכל כזית פת לא יוציא אלא אחרים שלא אכלו רק כזית כמותו. ולפי דעת קצת הגאונים כמו שכתבנו. ורבי יצחק ז"ל אומר שאפילו אחרים אכלו כדי שביעה מוצי' לפי שמן הדין היה שאפילו מי שלא אכל כלל יוציא הרבים ידי חובתן שכל ישראל ערבין זה לזה אלא שברכת הנהנין אינו יכול לברך עד שיהנה וכאן כיון שנהנה ונתחייב ברכה מדרבנן פוטר האחרים ואפילו אותן שאכלו ושבעו לפי שכל ישראל ערבין זה לזה.
<h2>דף מח:</h2>
ואפילו אוכל כזית פת לא יוציא אלא אחרים שלא אכלו רק כזית כמותו. ולפי דעת קצת הגאונים כמו שכתבנו. ורבי יצחק ז"ל אומר שאפילו אחרים אכלו כדי שביעה מוצי' לפי שמן הדין היה שאפילו מי שלא אכל כלל יוציא הרבים ידי חובתן שכל ישראל ערבין זה לזה אלא שברכת הנהנין אינו יכול לברך עד שיהנה וכאן כיון שנהנה ונתחייב ברכה מדרבנן פוטר האחרים ואפילו אותן שאכלו ושבעו לפי שכל ישראל ערבין זה לזה.
ברכת המזון היא ג' ברכות ראשונה ברכת הזן ומשה רבינו תקן אותה ולכך יש אומרים שאין לומר בה כאמור פותח את ידיך רק חותמין בא"ה הזן את הכל בלי שום פסוק וטעמ' דמסתבר' היא כי איך נביא פסוק שאמרו דוד לדברי משה רבינו ע"ה. שניה ברכת הארץ ויהושע תקן אותה. ובחנוכה ופורים מוסיפי' בה על הנסים כשיגיע בכל עת ובכל שעה. שכח ולא אמרו כאן אין מחזירי' אותו. ויש אומרים כשסיים אבל אם לא סיים כשיגיע להרחמן יאמר הרחמן עשה לנו נסים ונפלאות כמו שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה בימי מתתיהו וכו' ואחר כך משלים וכן נמי יעשה בפורים. שלישית בונה ירושלים ודוד ושלמה תקנוה וחותמי' ברוך אתה ה' בונה ירושלים ויש אומרים בונה ברחמיו ירושלים ואין הנוסחא דוקא לפי שלא תבנה ירושלים כי אם במשפט שנאמר ציון במשפט תפדה. ובשבתות ובימים טובים ובראשי חדשים ובחולו של מועד מזכירי' בה מעין המאורע. בשבת דכתיב זכור וזכרת מלמד שטעון זכירה בין בקדוש בין בברכת המזון. ובשבתות אומר בל' זה כשיגיע ולא נבוש לעולם ועד יאמר רצה והחליצנו וכו' וחותם בא"י מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים. ואין נוסח זה שתי חתימות. דאין חותמין בשתים שהכל אחר כי נחמת ישראל בבנין ירושלים. והר"י ז"ל כתב שאין לחתום כן משום דהוי כחותם בשתים והראיה שכן בתפלת הביננו תקנו וישמחו צדיקים בבנין עירך במקום שתי ברכות לפיכך כתב שחותמין בא"י בונה ירושלים. וכתב הרי"ף ז"ל שצריך בשבת לשנות מטבע החול בברכת רחם ומתחיל אותה בלשון זה נחמנו ה' אלהינו בציון עירך ושמחנו מלכנו בבנין בית בחירתך ומלכות בית דוד משיחך מהרה תחזירנה למקומה רצה והחליצנו וכו' והטעם לפי שאמרו ז"ל בשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה. ור"ש ז"ל כתב שאין לשנות מטבע החול רק שיכלול ענין שבת באמצע כמו שהסדרנו. כי כשמזכיר רחמים תחלה ובנין ירושלים בסוף זו היא נחמה שזאת היא נחמת ישראל ברחמי שמים ובבנין ירושלים. ולא אמרו מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה רק לומר שאומר קדושת היום בין שתי נחמות. ולסברא זו נוטה הרז"ל ומביא ראיה מן הירושלמי שאמר אל ישאל אדם צרכיו בשבת ופרי' והא אמרי' זוננו פרנסנו וכלכלנו ומשני נוסח הברכה כך הוא ש"מ שאין משנין נוסח הברכה אפילו בשבת. ביום טוב ובחולו של מועד ובראשי חדשים אומר יעלה ויבא. וחותם ובנה ירושלים עירך וכו'.
ואמרו ז"ל כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה לא יצא ידי חיוב ששבח זה הוזכר למשה רבינו ע"ה כשנגלה לו השם בסנה כמו שכתוב אעלה אתכם מעני מצרים וגו'. והוסיפו לומר חמדה שעל ידי שהיא זבת חלב ודבש היא ארץ חמדה ונמצה שבזה הלשון נכללו כל שבחיה אשר בכתוב.
וכתב הר"ם ז"ל בבית חתנים מברכין ברכת חתנים אחר ארבע ברכות אלו בכל סעודה שעושין שם ואין מברכין ברכה זו לא עבדים ולא קטנים. עד כמה מברכין אותה אם היה אלמון שנשא אלמנה מברכין אותה ביום ראשון בלבד ואם היה בחור שנשא אלמנה או אלמון שנשא בתולה מברכין אותה כל שבעת ימי המשתה. וברכה זו שמוסיפין בבית חתנים היא ברכה אחרונה משבעה ברכות של נשואין. במה דברים אמורים שהיו האוכלין שעמדו בברכת הנשואין ושמעו הברכות אבל אם היו האוכלי' אחרים שלא שמעו ברכת הנשואין מברכין בשבילן אחר ברכת המזון שבע ברכות כדרך שמברכין בשעת הנשואין והוא שיהיו עשרה וחתן מן המנין עכ"ל. ומה שאמרו ז"ל ברכת חתני' בעשרה וחתני' מן המנין. פירוש לא שנא כלהו שבע ולא שנא אשר ברא בשאר יומי בעינן עשרה. וכן נמי כתב ה"ר יצחק מאורביי"לי בעל המנהל בשם רבו וז"ל כי לאשר ברא דשבעת ימי המשתה נמי צריך עשרה דברכת חתנים נקראת וכן אמר המיימון ומחזור ויטרי עכ"ל. ואומר השר [מקוצי] השמשי' האוכלין אחר סעודה של נשואין אין מברכין שבע ברכו' וה"ר טובי' אומ' שמברכין. ועכשיו נהגו לבר' שבע ברכו' אחר ברכת המזון יום ראשון של חופה והמנהג לברך הכל על כוס אחד מאחר שהסעודה היא מפני השמחה הכל עולה לענין אחד כמו שתקנו קדוש והבדלה ענין אחד שהכל נקבע לקדוש היום. אך גדולי צרפת לא נהגו כן ונראה כי הטעם שמברכין אותן יום ראשון לפי שאי אפשר שלא יהי' שם מי שלא שמען בשעת נשואין מיום ראשון ואילך אין אומ' רק אשר ברא אם אין שם פנים חדשות שלא שמעו עדיין שבע ברכות והוא שיהיה אדם גדול ונכבד שיש לו להרבות בשבילו שאם לא כן לא יברך בשבילו שבע ברכו'. וכל זה תוך שבעת ימי חופה. ונהגו ג"כ לברך שבע ברכות בשבת תוך ז' ימי חופה לפי שאין לך פנים חדשות גדולות ונכבדות משבת. ור"ש ז"ל פי' פנים חדשות שלא היה שם מאתמול. ויש מפרשים שלא אכל סעודת הנשואין ואותן האנשים שאוכלין בחדר סביבות החופה אין מברכין ברכת חתנים שאין שמחה אלא בחופה אמנם אם שמש אחד לכלן השמש מצרפן אבל שהשמחה במעונו ליכא מאן דפליג דאומר כל שבעת ימי המשת' לבחור שנשא אלמנה. ולאלמון שנשא אלמנה יום ראשון בלבד. כדאמרינן אלמון שנשא אלמנה יום ראשון לברכה וג' לשמחה ואית דבעי למימר דג' של אלמון שנשא אלמנא אומ' שהשמחה במעונו כיון דאמרי' וג' לשמחה. והראב"ד כתב דלענין שהשמחה במעונו ליכא חילוק בין אלמנה לבחורה ובדין הוא לומר שהשמחה במעונו כל שלשי' יום אבל נמנעו עכשיו לברך אותה אחר שבע' לפי שעברו השמחות עד כי יבא שילה ונבא לציון ברנה ומה שאמרו ז"ל שאומר שהשמח' במעונו מכי רמו שערי באסינת' ה"מ לדידהו דהוו מקדשי מעיקרא וכבר התחילה השמחה אבל אנן דלא מקדשי' עד יום הנשואין לא מברכין שהשמח' במעונו עד יום הנשואי' ואפי' בסעוד' שעושה שושבין החתן ליל חמישי והוא הדין שאומר שהשמח' במעונו לכל סעודה של שמחה כגון סעודת פדיון הבן וכיוצא בה מדאמר גבי סעודת ברית מילה שאין אומרין אותה משו' צערא דינוקא מכלל דאי לאו הכי אמרי ליה בכל סעודת שמחה ולעולם אומר אותו כל זמן שיש זמון אפילו בלא עשרה מה שאין כן בברכת חתנים. ופי' שהשמחה במעונו שהשמחה השלמה במעונו של ה' ית' לפי שהיכולת בידו לחדש לו תמיד פנים חדשות. שהרי הרקיע שבו מלאכי השרת נקרא מעון ובו אומרי' שירה בכל יום ושמחי' ועלזים לפניו. ובכל יום ויום נבראים המלאכים אבל השמחה החסרה והשפלה אצלנו היא שאין אנו יכולין להביא פנים חדשות לרצוננו.
<h2>דף מט.</h2>
ועוד אמרו ז"ל כל שלא אמר ברית ותורה לא יצא ידי חובתו וצריך להקדים ברית לתורה שהברית הוא ברית המילה שנכרתו עליה שלשה עשר בריתות ועל התורה כולה לא נכרתו רק ג' וזה להורות שבזכות ברית המילה והתורה זכינו לארץ. וכתב הראב"ד ז"ל דנשים ועבדים לא אמרו להו דנשים לאו בני ברית ועבדים לאו בני תורה. ואמרו ז"ל כל שלא אמר מלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו. ולפיכך צריך להזכיר מלכות שמים בהטוב והמטיב כנגד מלכות בית דוד שבבונה ירושלים משום דלאו אורח ארעא שלא יזכור מלכות שמים כיון שהזכיר מלכות בית דוד ובברכת בונה ירושלים עצמה לא רצו להזכירה שלא לשתף מלכות שמים למלכות בית דוד אי נמי שלא לשנות מטבע הברכות לפי שהן סמוכות כמו שכתבנו. והראב"ד ז"ל כתב דמהא שמעינן שאין בברכת בונה ירושלים מלכות שמים ואלו שאומ' ומלכותך ומלכות בית דוד טועים הם שאין בה אלא מלכות בית דוד בלבד והדין נותן שאם היה צריך להזכיר מלכות שמים בבונה ירושלים למה הצריכו להשלים אותו בהטוב והמטיב שכתבנו ומלכות שני של הטוב והמטיב משום ברכת הארץ צריכה מלכות ולא היתה צריכה מלכות לפי שהיא סמוכה לחברתה אבל לפי שצריך להזכיר מלכות של בונה ירושלים כמו שכתבנו יזכיר גם כן מלכות של ברכת הארץ וכן מצינו במדרש שצריך להזכיר בהטוב והמטיב ג' מלכיות ושלשה הטבות ושלשה גמולות מלכיות כמו שכתבנו. שלשה הטבות הטוב והמטיב לכל הוא ייטיב לנו. ויש אומרים הוא מטיב לנו הוא הטיב לנו הוא ייטיב לנו תחלה בלשון הווה ואחד לשעבר ואחד להבא על דרך ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך. ג' גמולות הוא גומלנו הוא גמלנו הוא יגמלינו. וכשמברכין בבית האבלים מוסיף בברכה זו ככה המלך החי והטוב והמטיב לכל אל אמת דיין אמת שופט בצדק ואמת שליט בעולמו לעשות כרצונו שאנחנו עבדיו ועמו ובכל אנחנו חייבין להודות לו ולברכו. ומאריך כרצונו לבקש רחמים על האבל ולנחמו. ויש שואלין אחר שצריך לומר בברכה זו כל אלה העניני' למה אין חותמין בה בברוך שהרי מטבע ארוך הוא ורבני צרפת מתרצין ואומרי' שכל אלו הענינים ענין אחד הם לפי שאלו השמות הם שמות התואר אצל הבורא ית' הכל ענין אחד והלכך לא הוי מטבע ארוך. והרב ר' יונה ז"ל תירץ כי מתחלה כשנתקנה הטוב והמטיב היה מטבע קצר שלא תקנו בה רק הטוב והמטיב בלבד ואחר כך הוסיפו בה כל הדברים האלה ולפיכך כשנתקנה לא תקנו בה חתימה. ומה שאמרו במדרש שצריך לומר בה אחר התוספות היה. ואחר זאת הברכה אומר הרחמן ומאריך כרצונו ואם יש שם אורח מברך ברכת המזון כדי שיברך בעל הבית כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך. ואמרו ז"ל את לרבות בעל הבית מכאן סמכו ז"ל לתקן ברכה בפני עצמה לברך בעל הבית ואומר הכי. הרחמן הוא יברך מורי בעל הבית הזה אותו ואת ביתו ואת כל אשר לו כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב בכל מכל כל כן יתברך ונתברך כלנו יחד בברכה שלימה ונאמר אמן יהי רצון מלפני אלהי השמים שלא יבוש מורי בעל הבית הזה בעולם הזה ואל יכלם לעולם הבא ויהיו נכסיו מוצלחים וקרובים לעיר ואל יזדקק לפניו שום דבר חטא והרהור ועבירה ועון ואל ישלוט שטן במעשי ידיו ממרום ילמדו עליו זכות שתהא משומרת לשלום ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלהי ישעו וימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם: ובסעודת הנשואין אומר ברכה זו הרחמן הוא יתמוך ויסעוד ויכלכל וירומם. מעלה מעלה החמוד החתן והכלה הנעימ' וכל רבותי המסובין כאן כמו שנתברכו אבותינו וכו' ויש מוסיפין בסעודת נשואין ובכל סעודה של שמחה בכל ברכה וברכה זה התוספת בברכת הזן כשמגיע ומשביע לכל חי רצון מוסיף יחיד ונשגב ואין מלבדו המעדיף לכל יצורי חלדו ומכין לכל חי מזונו וצידו דשני ארץ בפתיח' ידו מפארי' כי לעולם חסדו ימשך לכל כאב שלח אבימלך ופיכול ונודה על פרי האשכול בא"י הזן את הכל. נודה לך על הארץ הטובה אשר נתן לך ומוסיף זה יה כי הוציאני ממאסר כבלי הכח בעשר רועה אוילי בריתו ודתו הודיעני להועילי דגן שמי' הכין מאכלי אשר עשה עמי נס להפליא ולא יבושו עמי לעולם לעולם אל יהי עמנו בחפזון ננצל בטובך מרעב ורזון ונברך על ישיבת הפרזון ברוך אתה ה' על הארץ ועל המזון. רחם וכו' עד נדחי ישראל יכנס ואחר מוסיף זה. ימינך הופיע נורא ועליון והושע בעזך פלטת כליון ונחם ה' את ציון ובחר עוד בירושלים ברוך אתה ה' בונה ירושלים אמן ויכלכל וירומם מעלת אבי הבן והבן והמוהל והסנדקני' וכל רבותי המסובין כאן כמו שנתברכו אבותינו וכו'. הרחמן הוא ידרשנו לטוב וכו' ויברך אותנו כל אחד ואחד בשמו וכו' ואם יש שם כותי אומר כ"א ואחד ממנו בני ברית בשמו לפי שאסור לברך הכותי כדכתיב לא תחנם לא תתן להם חן.
שכח ולא הזכיר בשבתות וימים טובים קדושת היום אם נזכר קודם שיתחיל ברכה רביעית. בשבת אומר ברוך אשר נתן מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית קודש בא"י מקדש השבת. וביום טוב אומר ברוך אשר נתן מנוחה לעמו ישראל לששון בא"י מקדש ישראל והזמנים. ובשבת ויום טוב יחד אומר ברוך אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל וימים טובים לאות ולמופת ולשמחה ולזכרון בא"י מקדש השבת ישראל והזמנים. והראב"ד ז"ל כתב שאין צריך לחזור כי אם לראש בונה ירושלים. שלשה שאכלו בשבתות וי"ט וזמנו ושכחו להזכיר מעין המאורע ולא נזכרו עד אחר שפתח בהטוב והמטיב והם צריכי' לחזור לראש ברכת המזון יברכו כל אחד לעצמו כי מידי זמון יצאו ואין רשאין לחזור ולברך כ"מ. בראש חדש שכח ולא אמר יעלה ויבא אם נזכר קודם שיתחיל בברכה רביעית אומר ברוך אשר נתן ראשי חדשים לעמו ישראל לאות ולזכרון ברוך אתה ה' מקדש ישראל וראשי חדשים כך כתב בה"ג. והרמב"ם ז"ל כתב שאינו חותם בה לפי שהוא מטבע קצרה ומתחיל בברכה רביעית ואם נזכר אחר שהתחיל ברכה רביעית גומר אותה ואינו חוזר. וכן בחולו של מועד ואף על פי שמחזירי' אותו בתפלה. הטעם לפי שתפלה חובה על כל איש ואי אפשר שלא יתפלל אבל ברכת המזון אינה חובה כי אפשר שלא יאכל דברים הטעוני' ברכת שלש ובלבד שלא יתענה. ואפשר בפירות או בדברים אחרים. ויום טוב או ראש חדש שחלו בשבת אומר רצה והחליצנו תחלה ואחר כך יעלה ויבא ומזכיר קדושת שבת בפני עצמו ומעין המאורע בפני עצמו ושבת תחלה לפי שהוא תדיר ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ואינו מזכיר ביעלה ויבא שבת שכבר הזכירו ברצה והחליצנו. וכן ברצה והחליצנו לא יזכיר שום דבר רק ענין שבת. ור"ח טבת שחל להיות בשבת מזכיר על הנסים בברכת הארץ ורצה והחליצנו ויעלה ויבא ברחם ואף על פי ששבת ור"ח תדירי מחנוכה מזכיר של חנוכה תחלה בברכת הארץ שהיא ברכת הודאה דכיון דתקנוה בברכת הודאה מעין תפלה שקבעוה בברכת הודאה מזכירי' אותם בה ואין חוששי' להקדים ראש חדש דתדיר. וכל אחת מאלו השלשה ברכות היתה ראויה להיות פותחת בברוך ובהזכרת השם ומלכות כדין כל ברכה שאינה סמוכה אבל כיון שסדרום יחד תקנום כדין כל ברכות הסמוכות שאין פותחות בברוך ואין בהן מלכות לפיכך הצריכו להשלים המלכות הראוי לומר בהם וקבעוהו בהטוב והמטיב כדאמרינן בגמרא אמר רב פפא צריכה הטוב והמטיב שתי מלכיות לבר מדידיה. וכן המנהג דמלך העולם הוא מלכות דידיה. ועוד אבינו מלכנו והמלך הטוב והמטיב הרי שתים לבד מדידיה. ויש שואלי' למה הצריכו להשלים המלכיות שחזרו באלו יותר משאר ברכות הסמוכות כגון שמונה עשרה וכיוצא בהן. ואומר הראב"ד ז"ל משום דכולה תוספ' היא עשו בה כדי שתראה תשלום לחסרון האחרות דהטוב והמטיב אינה מברכת המזון כדאמרי' בגמרא הטוב והמטיב ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר כדאמרי' התם באיכה רבתי חמש מאות בתי מדרשות היו בביתר ובכל בית מדרש היו חמשה מאות מלמדי תינוקות ואנשי העיר בעלי אומנות ששים רבוא ובמלכות אדריאנוס לקחו אותם הרומיים וישפכו דם לרוב מאד ויהרגו עד תום כל העיר טף ונשים ויצו המלך לבלתי קברם ויהי שם מחוץ לעיר כרם גדולה רחבה שנים עשר מילי' ויקיפו את הכרם סביב סביב ממתי ישראל זה על זה ויעמדו שם כ"ה שנים כל ימי אותו המלך ולא הסריחו ויהי אחרי מות אותו המלך ויעמד מלך אחר ויצו לקברם וילכו כל העם מן העיר לקברם ויקברום במקומם בכרם. בו ביום תקנו הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה וזה שקבעוה כאן י"א משום דאמרינן בירושלמי על חורבן ביתר באותה שעה נגדעה קרן ישראל ואינה עתידה לחזור עד שיבא בן דוד ולפיכך קבעוה אחר בונה ירושלים. ופותחת בברוך לפי שאינה סמוכה לאחרו' ויש בה הזכרת השם ומלכות מזה הטעם כי מאחר שהראשונות מן התורה וזו מדרבנן ודאי אין לדון אותה לסמוכה להן.
<h2>דף מט:</h2>
וענין הזמון הוא רבוי שבח וגדולה אל הש"י שמזמנין ומתרין זה את זה ומתועדין יחד להודות לו ולשבחו על שפע טובתו כדכתיב ונרוממה שמו יחדו ומי שבא עליהן ומצאן כשהן מברכי' אם בא כשאומ' המברך נברך והם עוני' ברוך שאכלנו משלו זה שבא עליהן אומ' ברוך הו' ומבורך ואם בא כשאומ' בא"י אמ"ה הזן או בשאר הברכות כשיגיע לבסוף הברכה עונה אמן עמהן ואף על פי שלא אכל עמהן כדאמרינן עונין אמן אחר ישראל מברך. ואמרי רבותא דהוא הדין אם היו עש' או יותר שמברכין בשם עונה זה שבא עליהם ג"כ בשם ואומ' ברוך אלהינו ומבורך ויש אומרי' ברוך ה' המבורך לעולם ועד.
והמברך לעצמו אומר ברוך משביע רעבים ברוך משקה צמאים. ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם הזן את העולם. ויש מתחילין בא"י אמ"ה הזן את העולם וכו' וכל הג' ברכות. ואם היו שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן ואחד מברך ופוטר את כלן. ואומר נברך שאכלנו משלו, והן עונין ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והוא גם כן חוזר ואומר ברוך שאכלנו וכו' ואומר אחר כך בא"י אמ"ה הזן את העולם וכו'. וכתב הר"ף ז"ל שיש לכל אחד ואחד לברך ברכת המזון בלחש אף כשיזמנו לפי שאינן יכולין לכוין כל תיבה ותיבה מפי המברך, ומכל מקום לא יתחיל לברך עד שתכלה ברכת הזן מפי המברך שעד כאן היא ברכת המזון, אבל הר"ם נ"ע לא היה מברך בלחש. ועל הסדר הזה מברך מג' עד עשרה ומעשרה ולמעלה חייבין לזמן בשם ואומר נברך אלהינו וכו' והן עונין ברוך אלהינו וכו' והוא גם כן חוזר ואומר ברוך אלהינו ואין לומר נברך לאלהינו ברוך לאלהינו לפי שלא מצינו השם הנכבד סמוך בברכה בלשון שנאמר במקהלות ברכו אלהים. ברכו עמים אלהים. ובסעודת הנשואין אומר נברך אלהינו שהשמחה במעונו. והמסובין עונין כמו כן והוא גם כן עונה אחר כן ברוך אלהינו שהשמחה במעונו. אבל בסעודת ברית מילה אין אומרים שהשמחה במעונו. והטעם שאין מזכירין שמחה משום צערא דינוקא.
<h2>דף נ.</h2>
אם יש שם אשה ובני' ג' שאכלו כאחת אין רשאי' ליחלק לפי שכבר נתחייבו בזמון ואינן רשאי' לפטור עצמן ממנו ולברך כל אחד לעצמו. וכן ד' או ה' אין רשאין ליחלק שיזמינו הג' והשנים יברכו לעצמן לפי שכלם נתחייבו בזמון וצריך שיזמנו כלם ביחד אבל ו' נחלקי' ג' ג'. ועשרה אין נחלקים עד עשרי' לפי שכבר נתחייבו לזמן בשם. אבל עשרי' רשאין ליחלק י' י'. ומצינו בתלמוד לשון אחר ג' שישבו לאכול אין רשאין ליחלק. וכתב ר"ח ז"ל והרי"ף ז"ל שפי' הלשון כך הוא ג' שישבו לאכול אף על פי שכל אח' אוכל ככרו אין רשאין ליחלק כיון ששלשתן אוכלין יחד. וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק ה' להלכות ברכות. וקצת רבני צרפת מפרשין בעני' אחר ג' שישבו לאכול וברכו המוצי' אין רשאין ליחלק לפי שבשעה שברכו המוצי' ביחד חל עליהן תורת זמון. וכן נמי דעת הר' יצחק ז"ל וז"ל וג' שאכלו ובתחלה ברכו ברכת המוציא יחד אינן רשאי' ליחלק אלא ממתינין זא"ז ואם ברכו המוציא כל אח' ואח' לעצמו רשאין ליחלק. אבל אם גמרו סעודתם יחד חייבין לזמן. והר' יונה ז"ל פירש ג' שישבו מתחלה בהזמנה אחת וגמרו לאכול יחד אבל לא ברכו יחד המוציא אף על פי שאכלו כל אחד בפני עצמו אין רשאין ליחלק לפי שכבר הסכימו וגמרו בדעתן לעשות מצות זמון וכיון שכן אי אפשר ליפטר בלא זימון.
אמרו ז"ל שתי חבורות שאוכלות בבית אחר בזמן שרואות זא"ז מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין ואלו מזמנין לעצמן ואלו לעצמן ואם יש שמש ביניהן השמש מצרפ' ואף על פי שאין רואין אלו את אלו. והוסיף על זה הרמב"ם ז"ל שצרי' שישמעו כלם דברי המברך בבאור. וכת' הבה"ג שאפי' אוכלין בשתי בתים השמש מצרפן ומפר' כי מה שאמרו ז"ל שאוכלי' בבית אח' לאו דוק' דהו' הדין לשני בתים אם מקצתן רואין אלו את אלו או שמש אחד ביניהן והאי דנקט בית אחד אורחא דמילתא נקט וכן מצינו בירוש' ר' ברכיה מוקים ליה לאמוריה על תרעיה מציעה דבי מדרש' ומזמנין אלין לאלין ואם רשות הרבים מפסקת ביניהם נראה לכאורה שאין מצטרפין בשום ענין. ג' בני אדם שבאו מג' חבורות אין רשאין ליחלק והו' שבאו מג' חבורות של ג' ג' בני אדם כלו' שכל אחד חייב בזמון במקומו וכיו' שכן לא נסתלק חיוב הזמו' מהן וכשפגעו עכשיו זה בזה אינן רשאין ליחלק ומזמנין כולן יחד כדי שיפטרו מן הזמון והתלמו' מדקדק על זה ואומ' אמ' רבא לא אמרן אלא דלא אקדימו הנך ואזמינו עליהו אבל אקדימו הנך ואזמינו עליהו פרח זמון מהני. י"מ שכן פי' של מימרא זו לא אמרן שאין רשאין ליחלק אלא כשלא זמנו עם בני חבורתן שלא נסתלק הזמון. אבל אם כבר זמנו עם בני חבורתם נסתלק מהם הזמון ושוב אין מזמנין ואין זה הפי' נכון שאם זמנו עם חבורתן מה זה בא ללמדנו ושאין מזמנין עוד פעם אחרת פשיטא שאי' לאכילה אחת רק זמון אחד לפיכך פי' רבי' יהודה ז"ל כגון שבאו אלו הג' ונפטרו שנים ובא אח' ואכל כזית ונצטרף עם השני' וזמנו עמו אף על פי שעדיין לא זמנו אלו אלא שהלכו לדרכם כיון שזמנו בני חבורתם נסתלק מהם הזמון שהרי אינן יכולים לזמן עם בני חבורתם שכבר זמנו ואין לזמן על אכילה אחת ב' פעמים וכיון שכן גם הן אינן מזמנין ולשון עליהו אינו ר"ל עמהם אלא שחבריהם זמנו במקומן על עצמן ובא ללמד שאף על פי שאלו הג' לא זמנו נסתלק הזמון מהן כיון שזמנו בני החבורה והר' יונה ז"ל פי' כגון בג' בני אדם שנפטרו מג' חבורות ג' בני אדם ויצא אח' לשוק אחד מכל חבור' והשני' הנשארי' קראו השלישי שיצ' לשוק וזמנו עליו והוא ענה ממקומו כמו שכתבנו למעלה נמצאו שאלו השנים שישבו במקומן יצאו ידי זמון אבל לא השלישי אף על פי שענה ממקומו כיון שלא בא אצל חבריו. ובא ללמד שאף על פי שאלו הג' לא יצא ידי זמון אם פגע זה את זה אחר כן אין יכולין לזמן שהרי נסתלק הזמון מהן כשזמנו עליהן בני חבורתן כי בהפרדם נסתלק מהם שם ג' וע"י שזמנו עליהן הראשונים נסתלק מהם שם זמון ואף על פי שחוזרין אחר כן לכלל ג' אין יכולין לחזו' לכלל זמון: עוד כתב הרבי יונה כי לכאורה משמ' שאפי' אכלו אחר שזמנו עליהן כ"א ואחד ואח' שאכלו פגעו שלשתן זה את זה שאי' מזמנין אחר שלא נועדו יחד לאכול ואף על פי שהדבר פשוט הו' שאם אכלו שנים בהזמנה אחת ולבסוף בא שלישי ואכל כזית שמצטרף לזמן זהו מפני שכבר נועדו השנים מתחלה ולפיכ' זה נגרר עמהם אבל כאן שלא נועדו כלל לא השני' ולא הג' אין נגררין זה עם זה לומר אף על פי שלא יצאו ידי זמון מהאכילה הראשונה שאכלו עם חבריהן כי פרח מהן הזמון אחר שנפטרו חבריהן מהזמון על ידם.
<h2>דף נא.</h2>
ואמרו ז"ל עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה ואלו הן הדחה שטיפה חי מלא עטור עטוף ומנטלו בשתי ידיו ומניחו בימין ומגביהו מן הקרקע טפח ונותן עיניו בו ומשגרו לאנשי ביתו במתנה ואנו אין לנו אלא ארבעה וסימן חמשה חי מלא שטיפה הדחה ופי' הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ. ופי' רבינו יצחק הזקן ז"ל שלא הצריכו שטיפ' והדחה אלא משום שיורי כוס אבל אם הכוס נקי מבית ומחוץ אינו צריך אך נהגו העם לעשות הדחה ושטיפה. והרב רבי יונה ז"ל כתב שאם לא שתו באותו הכוס באותה סעודה והוא נקי שאינו צריך. חי מלא י"מ חי שיהיה היין בלי מים כלל. ומה שאמרו ז"ל שאין מברכין ברכת המזון על היין עד שיתן לתוכו מים ר"ל מברכת הארץ ואילך וכן כתב הרמב"ם ז"ל שנותן לתוכו מים כשמגיע לברכת הארץ. והטעם לפי שבא להזכיר שבח הארץ ובנתינת המים ביין ניכר השבח שמראה שהיינו' חזקי' וצריך ליתן בהם מים לפיכך צריך שיהיה חי עד שיתחיל ברכה זו. וה"ר יונה ז"ל כתב שאין זה הפי' נכון כי באמת אין הלשון מוכיח שלא יתן בו מים עד ברכת הארץ שהרי אומר שאין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים נראה שאין לברך עליו כל עיקר עד שיתן לתוכו מים. על כן נראה כמו שפי' ה"ר שחי ר"ל מזוג ואינו מזוג וסיוע לדבריו מה שמצינו בירושלמי בן סורר ומורה אינו חייב עד שיאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין ופי' שם מזוג ואינו מזוג. פי' שלא ימזגנו כל צרכו עד ברכת האר' וכשיגי' לברכת האר' ישלי' המזוג ועכשיו מיושב הלשון שאין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים שהרי נותן בו המים מיד. ואין להקשו' מה שאנו מצריכי' להיות מלא איך יוכל לתת בו מים שלא ישפ' כיון שאינו חסר כל כך בברכה ראשונה וממלא אותו לגמרי כשמגיע לברכת הארץ די לנו בכך. ור"ש ז"ל פי' שימזוג אותו אחר שנתנו בכו' חי אבל לברך עליו כשהוא חי אין לומר שהרי אמרנו אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים. עוד פי' ז"ל פירוש אחר שחי ר"ל פריש"ק כלומר שיביאנו מן החביות לאלתר לשם ברכה. ויש מפרשים חי על הכלי שיהיה שלם ולא פגום ולא נשבר כההיא דאמרינן יצאו כלי' ששבירתן זו היא מיתתן אלמא שלמותן היא חייהם. ופירוש רבינו תם ז"ל הוא הנכון. וכן פירש הרב רבינו יונה ז"ל. כתב הר"ם אפילו בלא זמון צריך לכוס של ברכה שטיפה הדחה חי מלא ונטילת ידים. ואמרו ז"ל כל המברך על הכוס מלא זוכה ונוחל שני עולמות שנאמר ים ודרום ירשה ויש שואלין היאך נלמוד מזה הפסוק העולם הבא שהרי אינו מדבר רק מהעולם הזה והוא אמרו ים ודרום ירשה. ותרצו רבנו צרפת ז"ל דשכר העולם הבא לא צריך קרא לפי ששכר רוב המצות לעולם הבא אבל להודיע שכרו בעולם הזה הוצרך הכתו' לפי שאין רוב שכר במצות בזה.
<h2>דף נא:</h2>
וכתב ה"ר יצחק ז"ל אכל פת במקום אחד וחזר ואכל פת במקום אחר צריך לחזור ולברך במקומו הראשון ברכת המזון ואין צריך לברך במקום שני לפניו דאמרי לקבעי' הדר. והגיה עליו הר"ף ז"ל מיהו לעיל פי' דאדם שהוא אוכל כשהוא מהלך יושב ומברך ופוק חזי עמא דבר. במהלכין בדרך ואוכלין דרך הלוכן עד פרסה או יותר יושבין ומברכין במקום סיום אכילתן ואין חוזרים ומברכים למקום שאכלו בראשונה וכן פסק בספר הגדול. ומאי טעמא לא הוי שינוי מקום היסח הדעת משום דלקביעה קמא הדר. וכמדומה שראיתי בפירו' רבינו יחיאל ז"ל שנסתפק אם יברך פעמים במקום ראשון ופעמים במקום שני ומיהו בפר"ש ז"ל בפרק ע"פ משמע דאינו מברך כי אם ברכה אחת על שתיהם במקום שני. ובכל שינוי מקום צריך לברך אחריהן במקום שני שגמר סעודתו בין שינוי מקום דהולכי דרכים בין שינוי מקום דסעוד' קבועה אפי' מבית לבית ולפניהם אין צריך לברך וכן נראה עיקר עכ"ל הר"ף ז"ל. ואמרו ז"ל אכל כשהוא מהלך יושב ומברך. וכתב בתוס' דכי אמרי' אכל כשהו' מהלך דיושב ומברך ה"מ מהלך בבית אבל מהלך בדרך אינו צריך לישב אלא עומד ומברך דישוב הדעת עדיף כדאמרינן ברוכב בתפלה דאין צריך לירד משום ישוב הדעת אפילו בתפלה נמי יש שאמרו מהלך בדרך דאין צריך לעמוד אלא ג' ראשונות וג' אחרונות והשאר מתפלל והוא מהלך אם הוא נחוץ. ויש מן הגאונים שהחמירו בזה ואמרו שאין לברך ברכת המזון לעולם אם לא מיושב לפי שהי' מן התורה החמירו בה שצריך לישב במקומו כמו שאמרו בפסוק ראשון של קריאת שמע. אם יאכל והוא רוכב צריך להעמיד הבהמה עד שיברך שלשה ברכות לפי שרוכב כמהלך דמי. כך פסקו מקצת הגאונים ז"ל.
ואמרו ז"ל אין משיחין על כוס של ברכה. ופיר"ש ז"ל שאחר שלקח המברך את הכוס אין לו לשוח אלא שיברך מיד. ורבני צרפת ז"ל אומרי' שאם עומדין שם אחרי' ויוצאין עמו גם הם אסורי' לשיח. ולדברי הכל אחר שהתחיל לברך אין להם לשיח באמצע הברכה אלא צריך שיכוונו לבם אל הברכה ולצאת ידי חובתן. ואין אומרי' הבא כוס של ברכה לברך ברכת המזון על השכר אם לא יהיה קובע סעודתו עליו אבל על כוס של מים אין מברכין ברכת המזון ואפילו יהיה קובע סעודתו עליו כגון שהיה חולה או מי שאינו שותה יין או בערב ט' באב בסעודה המפסיק בה.
<h2>דף נב.</h2>
ומצאתי כתוב בשם רבינו יחיאל מפרי"ש שברכת המזון טעונה כוס אפילו ליחיד כ"מ. והרמב"ם ז"ל כתב בחבורו ברכת המזון אינה טעונה כוס. והר"ם נ"ע כתב שברכת המזון טעונה כוס אפי' ליחיד הלכך כששנים אוכלין יחד צריך כל אחד לקחת כוסו לברכת המזון. ואם יש שם גדול או גדולים אומר סבר מרי או סברי מורי בא"י אמ"ה בפ"ה ולפיכך סוברין על היין של ברכת המזון לפי שיש דעות חלוקין בענין ברכת המזון אם טעונה כוס אם לא ורוצה לומר סברי מורי כלומר יש בדעתיכם שנברך על הכוס והן עונין לחיים כלומר דעתינו שנברך עליו לחיים לא כברכת כוס יין של הרוגי ב"ד שהיו משקין אותו שתטרף דעתו שנאמר תנו שכר לאובד ויין למרי נפש ויש אומרי' טעם אחר לפי שבשביל היין קלל נח את כנען בנו ולכך שואל המברך יש בדעתיכם לברך על היין והם אומרים לחיים כלומר זכה לשתותו לחיים. ויש אומרים שבכל יין סברין והטעם כי ברוב שותין בתוך המזון וכדי שיפנו אוכלין שבבית הבליעה אומר להם סברי מורי כלומר כוונו דעתיכם ופנו בית הבליעה כדי שתוכלו לענות אמן בפה מלא ותצאו בברכה זו. וגם באותו שקודם סעודת סוברין לפי שאין אדם קובע סעודתו על היין לישאל להם אם דעתם בברכה זו. ואחר ברכת היין שותה כל אחד מהם מכוס על ברכה מלא לוגמיו או מהכוס שמזגו לפני כל אחד בשביל ברכת המזון. ואין לחוש להמתין שישתה זה שברך תחלה אם לא מדרך המוסר אחר שישתו משאר כוסות שלא ברכו עליהן וגם אין לחוש לתת מכוס של ברכה לתוך שאר כוסות כמו שנהגו קצת אנשים. וראיה לשני דברים מה שמצינו בערבי פסחים במעשה ההוא סבא דקא גחין ושתי ולא המתין לשתית המברך ולא שיתנו בכוסו מיין כוס הקידוש ומה שאמרו רז"ל אין המסובין רשאים לטעום קודם המברך או המקדש לא אמרו אלא מאותו הככר שבצע או מאותו הכוס שברך או שקדש עליו והא דאמרינן המברך או המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא. יש אומרים דלאו דוקא שיטעום הוא בעצמו שאפילו בטעימת אחר יצא ומוכחי' האי סברא מהא דאמר אין אומר זמן על הכוס של קדוש יום הכפורים בשבתות וי"ט משום דלא אפשר בגדול וכי תימא לטעמיה לינוקא אתי למסרך משמע דאי לא אתי למסרך מקדשין על הכוס ויוצאין בטעימת התינוקות. ואחר כך מברכין לאחריו בא"י אמ"ה על הגפן ועל פרי הגפן ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית ושהנחלת לאבותינו רחם ה' אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל מקדשך ועל מלכות בית דוד משיחך ובנה ירושלים עיר קדשך והעלנו בתוכה במהרה בימינו ונאכל מפריה ונשבע מטובה ונברך עליה בקדושה ובטהר' בא"י על הגפן ועל פרי הגפן. והר"ם מקוצי ז"ל כתב ושאר הגאוני' שחותם על הארץ ועל הפירות ואין חייב לברך ברכה זו אם לא שתה מלא לוגמיו ואם ברך יהיה ברכה לבטלה כי בודאי בברכה שלאחריו צרי' שישתה כשעור ביין או במים מלא לוגמיו ובפירות כזית.
וכתב הרב רבינו אשר ז"ל ונהגו לרחוץ כוס של ברכה אחר שתיתו ומעביר אותן המים על עיניו שלא לשפוך יין של ברכה לארץ למקום בזיון ע"כ.
<h2>דף נג:</h2>
ולענין לברך על הנטילה נראה שהמברך ברכת המזון כיון שיש לו לעשות המצוה צריך לברך אבל המנהג ברוב [המקומות] שלא לברך. ורבני צרפ' נותנין טעם לדבר לפי שבימי חכמי התלמוד שהי' מנהג להבי' שמן אחר הנטילה להעביר הזוהמה מן הידי' היו מברכין אבל עכשיו שאין אנחנו עושין המצוה כתקנה שאין לנו שמן ערב נראה שאין צריך לברך אפילו המברך ברכת המזון וכן כתב הרמב"ם ז"ל שאין מים אחרונים טעונים ברכה. וכן כתב הרב עמרם ז"ל. והראב"ד ז"ל כתב שמברכין עליהן על רחיצת ידים. ובהלכות נטילת ידים כתבנו דעת הראב"ד ז"ל אמנם לדברי הכל צריך המברך ליטול ידיו קודם שיברך ועוד היו' נוהגין בו חכמי קטלוניי"א ואנשי מעשה שבהם ומנהג יפה הוא וראוי להתנהג בו.
<h2>דף נט:</h2>
כתב הר"ש ז"ל שינוי מקום צריך לברך בין בדברים שטעונין ברכה לאחריה' במקומן כגון פת ומיני דגן בין בדברים שאינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון פירות ויין צריך לברך דהלכה כרב ששת. והיכא דקא אכיל נהמא וצריך לאפנויי ואזל ואפני והדר אתא שרי המוצי' בריש' והדר אכיל. והר"ף ז"ל פסק דשינוי מקום אין צריך לחזור ולברך המוציא אפילו יצא ודבר עם חבירו והפליג שעה אחת אין צריך לברך המוציא אך צריך ליטול ידיו לפי שהסיח דעתו מהם. וה"ר אשר ז"ל כתב בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום שיפרסו מפה ויקדשו ואחר כך יברכו המוצי' ולא ברכת המזון אם לא יצאו חוץ או לא עקרו מאכילתן והכי קבע הרי"ף ז"ל. והרב רבי יצחק זכרונו לברכה כתב בני חבורה שהיו מסובים ועקרו רגליהם ללכת לקראת חתן או לקראת כלה והניחו מקצתן אינן טעונים ברכה לפניהן פי' ברכת המוציא ולא לאחריהם פירוש למפרע ברכת המזון. והר"ף כתב ומה שהזכיר ברכה למפרע לאו דוקא בשביל שהניחו שם מקצת החברי' דהא הסח הדעת אינו גורם ברכה דלמפרע דהיינו ברכה דלאחריו כי אם ברכה דלכתחלה כדמפרש בתוספ' גבי הב לן ונבריך והא דקתני בברייתא דאי לא הניחו מקצת חברים דטעוני' ברכה למפרע עצה טובה קא משמע לן דשמא ישתהו קודם חזרה עד שיהיו רעבים מאותה אכילה ותו לא מצו לברך ברכת המזון.
